Sunday, September 28, 2008


Instead of "shana tova" (happy new Jewish year) I'd like to wish you all "boker tov" (good morning), or rather, wish that the times ahead will greet you like sunrise. The following is from the "Illuminations" by Jean Arthur Rimbaud. Its translations - a mix and match English one and an on the spot Hebrew one, are my new years' gift to you.


I kissed the summer dawn.

Before the palaces, nothing yet moved. The water was dead. Battalions of shadows have not yet left the forest road.

I walked, waking warm and vital breath, while precious stones watched, and wings rose without sound.

The first adventure, on the path already full of cool pale gleams, was a flower that told me its name.

I smiled at the blond waterfall that spread its hair amongst the pines: on the silvered peak I recognised the Goddess.

Then I lifted the veils one by one. In the lane, waving my arms. On the plain where I denounced her to the cockerel. In the city, she fled among bell-towers and domes, and, running like a beggar across the marble quays, I chased after her.

At the top of the road, near a laurel wood, I surrounded her with her gathered veils, and felt her vast body a little. Dawn and the child fell down at the foot of the wood.

When I awoke, it was noon


נישקתי את שחר הקיץ.

דבר עוד לא זע בחזית הארמון, המים היו מתים. צבאות הצל לא נטשו עוד את דרך היער.

פסעתי, מעורר הבל פה חם וחי, והסלעים הביטו בי, והכנפים נסקו בדממה.

ההרפתקה הראשונה, במשעול המלא כבר ריצודים חוורים, היה פרח שסיפר לי את שמו.

צחקתי אל המפל שסתר שיערו הזהוב בין האשוחים. בשיאו הכסוף זיהיתי את האלה.

בזה אחר זה הסרתי את צעיפיה, במשעול, מנופף בזרועותי, בממישור, שם הסגרתי אותה לתרנגול, בעיר הגדולה, שם היא נסה בין צריחים וכיפות, ואני, רץ כקבצן בין רציפי השיש, רדפתי אחריה.

במעלה הדרך, ליד חורש דפנה, הקפתי אותה בצעיפיה האסופים וחשתי במעט את גופה העצום. שחר והנער צנחו למרגלות היער.

כשהתעוררתי, היה צהרים.


J'ai embrassé l'aube d'été.

Rien ne bougeait encore au front des palais. L'eau était morte. Les camps d'ombre ne quittaient pas la route du bois. J'ai marché, réveillant les haleines vives et tièdes, et les pierreries regardèrent, et les ailes se levèrent sans bruit.

La première entreprise fut, dans le sentier déjà empli de frais et blêmes éclats, une fleur qui me dit son nom.

Je ris au wasserfall blond qui s'échevela à travers les sapins : à la cime argentée je reconnus la déesse.

Alors je levai un à un les voiles. Dans l'allée, en agitant les bras. Par la plaine, où je l'ai dénoncée au coq. A la grand'ville elle fuyait parmi les clochers et les dômes, et courant comme un mendiant sur les quais de marbre, je la chassais.

En haut de la route, près d'un bois de lauriers, je l'ai entourée avec ses voiles amassés, et j'ai senti un peu son immense corps. L'aube et l'enfant tombèrent au bas du bois.

Au réveil il était midi.

No comments: