Dhammapada, Chapter XV

"O let's live in joy, in love among those who hate, among people who hate, let's live in love."

Tomorrow, Saturday night, at 18:30, a mass demonstration will be held in Tel-Aviv against the war in Gaza. The gathering will take place where Sderot Chen meet Rabin Sq. Afterwards, the muses will sing. Osnat Skoblinsky, who offers Israel's best underground literature, comix, kicking literary periodicals and music off of her traveling stand "Bastarbut", is hosting Israel's first spoken word event. It will feature the land's finest poets (certainly those with the most unique reading skills), each paired with a musician, ranging in style from rock to electronica. This will happen at the "Comfort" club in Florentine, at 21:00.

"O let's live in joy, in health among the ailing. Among people who are ailing let's live in health."

I composed the following for a new anthology of anti-war literature. The anthology ended up not featuring any prose so this was left out. It is the monologue of a father whose son is being hospitalized during an air raid. He is waiting in the corridor of the crowded, messy hospital's basement, trying to remain calm, then discovering to his horror that one of the walls is adorned with gory 16th century masterpiece "Triumph of Death". by Pieter Bruegel the elder.

אני מנסה לחשוב על ציורים אחרים, מה היה תלוי לאורך קירות הפרוזדור כשגילגלו את האלונקה אל הדלת? איך אני יכול לזכור? מה פתאום שאראה? רק אותו ראיתי ואת התחבושת שהאחות עוד היתה צריכה להחזיק שלא תישמט, כי הדביקו אותה בכזה חיפזון.
עכשיו הוא בפנים אבל גם אצלי בתוך האוזניים, אני שומע אותו מייבב מבעד לפורמאיקה של הדלת הנעולה. ממסד רפואי זה בטחון. אני חייב לבטוח שבכל רגע שעובר זה משתפר, אבל איך לבטוח באנשים שתולים דברים כאלה בפרוזדורים של בתי חולים? אני לא אידיוט. אני מורה בתיכון. אני יודע מה זה. זה “נצחון המוות" של ברויכל. וגם אם בחיים לא הייתי שומע על ברויכל, מי תולה תמונה של שלדים במקום כזה? מה זה? מדבר מלא גופות, אוניות עמוסות בשלדים, שלדים רוכבים על סוסים, אוספים גופות ברשתות דייגים, די! אני לא יכול להביט. אבל הספסל היחיד שמצאו לו מקום בין המיטות שממלאות את המסדרון פונה כלפי הזוועה ואני הרוס, חייב לשבת, והציור גדול כל כך, מטר על מטר וחצי לפחות. מה היה תלוי לאורך הפרוזדור שהוביל לכאן? ואזות, ואזות עם פרחים, צבעי מים, משהו נורמלי, אני בטוח.
מלמעלה, מרחוק כרגע, בא רעם של עוד הפגזה ומבפנים, מעבר לפורמאיקה, בכי של כאב נורא. ילד שלי! מתוק שלי! אל תדאג. תכף אסדר שיכניסו אותי. שלוש אחיות יושבות על הרצפה, שעונות כנגד הקיר שעליו תלוי הציור. הן ישנות בישיבה, כל כך עייפות, פקעת צוורים וראשים שמוטים, אבל זה הצוות הרפואי היחיד בטווח ראיה ואני מנער את כתפה של זאת שקרובה אלי: אולי מותר לי להכנס סוף סוף? הוא בוכה. אני שומע אותו, הוא צריך אותי איתו, כבר המון זמן. כמה זמן אנחנו כאן?
הרופא ייצא ויתן הוראה, היא ממלמלת. יש יותר מדי בלגן, הם פינו את שתי הקומות שמעל האדמה ליתר בטחון ומילאו את זאת בפצועים. עוד אלונקה נגררת עכשיו בקושי בין המיטות ומתחת לתקרה הנמוכה. “לזוז!" צועק הבחור שבחזית, לא ברור האם הוא רופא או קרוב משפחה. הוא לבוש בסוודר מוכתם בדם, אבל כבר כמה ימים אין זמן לכבס חלוקים. הסדינים שעל האלונקה מוכתמים גם כן, אולי בדם פצועים אחרים, מי שעליה שואג בכאב וזו השאגה הראשונה שאני מבחין בה שאינה של בני, אבל היא גוררת אחריה סערה של צופרים אנושיים המשתוללים בצחנת הפרוזדור. מסתבר שכל החדר מילל בכאב מאז שאני כאן ופשוט לא שמעתי. איך החושים משחקים בנו כשאנחנו מותשים ומודאגים, הנה אפילו דמיינתי שעל הקיר תלוי - אבל הוא באמת שם, הציור הנורא של הבלגי המסריח ההוא. האחיות החצי ישנות מקפלות רגליים כדי לאפשר מעבר והאלונקה חולפת מתחת ללפידים הבוערים, להמונים בתכריכים, לכלב המלחך פני אדם.
האיש בסוודר שולח יד ופותח בדיוק את דלת החדר שבו הוא שוכב. לא! החדר הזה שלו! אני מזנק אל האלונקה לעצור אותה, אבל מישהו תופס אותי ומרחיק אותי בכוח ובדיוק אז האורות שוב כבים. במזל אני נשמט על הספסל החשוף ולא על המרצפות או על אחד הפצועים אבל נוגח קצת במוט המתכת של מסגרת המיטה שליד ופתאום גם אני זועק. להתעשת. האורות חוזרים ושוב רק הבכי שלו ושוב נצחון המוות.
זהו. אני מוכרח להסיר את זה, מוכרח. מוכרח לקרוע את זה. ניגש אל הקיר, תופש את המסגרת, מניף אותה ומשליך אותה כנגד הדלת ששוב ננעלה, השטח היחיד שאף נפש חבולה לא מרוחה כנגדו. מאחורי הציור אין קיר, פעור שם חור ששוליו ריריים וחיים כמו שפתי אדם. אלפי עיניים תלויות בקורים זעירים התלויים מתוכו. השפתיים מתרחבות והזעקה שבוקעת מתוכן גוברת על כל זעקות הפרוזדור, על בכי בני ועל זעקתי שלי. כוח כהה בא ומפלח את מצחי. התקרה קורסת, השמים מצאו אותנו.

"O let's live in joy, free from greed among the greedy, among people who are greedy, let's live free from greed."

I'm only hungry for one thing these days, and that is better times. The new year began with a bit of difficult news, followed that same night by another piece of utterly horrifying news. Returning home from hospital corridors, I found pieces of mail telling me my financial situation worstened. I couldn't help but think about that mountain I once climbed in Switzerland. Going up, it was all pastures and gorgeous views of lake Lucern. I chose to climb down the other side, not realizing the slope there consisted mostly of a solid cliff. After being caught on that cliff face for several hours and nearly killing myself at least once, I made my way down, using physical strength I swear I do not posses. When I was back in the valley, I was the richest man alive.

"O let's live in joy, though we call nothing our own, we shall be luminescent, feeding on joy."